כמה מילים על שיטת מונטסורי 

שיטת מונטסורי דוגלת, מלבד מתן חום אהבה וכבוד לילד, גם בלימוד תוך כדי משחק, התנסות, מתן עצמאות, בטחון עצמי ואפשרויות בחירה לילד. כמו כן, ניתן דגש על פיתוח מוטוריקה עדינה הנדרשת לילד, כדי להתלבש לבד, לצייר ובעתיד לכתוב, להקליד וכד'. במסגרת שיטת מונטיסורי קיימים בגן משחקים חדשים, "חכמים" ומיוחדים מעץ, המסייעים להנאה ולהתפתחות הילד.

ראיון אודות שיטת מונטסורי בתוכנית של אודטה

על שיטת מונטסורי מתוך ויקיפדיה:

שיטת מונטסורי (באיטלקית: Metodo Montessori) היא גישה חינוכית לילדים המבוססת על מחקריה וניסיונה של הרופאה והמחנכת האיטלקית מריה מונטסורי (1870-1952). השיטה גובשה על בסיס תצפיות שערכה על ילדים שלהם ניתנה סביבת למידה חופשית, דבר שהוביל בשנת 1907 למסקנתה כי גילתה את "טבעו האמיתי של הילד". מונטסורי יצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך באופן קיום זה.

ביישום השיטה, על המורה לראות בילד כמי שטבעו הפנימי ינחה אותו להתפתחות מושלמת. תפקיד המורה כצופה כולל לעתים אינטראקציות ניסיוניות עם הילדים, המכונות בדרך כלל "שיעורים", זאת כדי לפתור בעיות התנהגות וכדי להדגים כיצד יש להשתמש בכלי הלימוד העצמי הנמצאים בסביבת הלימוד לשימושו החופשי של הילד.

השיטה מיושמת בעיקר עם ילדים צעירים, גילאי 2.5‏-6, כיוון שזה היה גיל הילדים עימם עבדה ד"ר מונטסורי. הפילוסופיה של מונטסורי מבוססת על מאפיינים מסוימים הנצפים בקבוצת גיל זו. השיטה מיושמת, במידה פחותה, אף על ילדים בקבוצות גילאי 6-‏3, 7-‏9, 10-‏12, ומתבגרים בקבוצות הגיל ‏13-15, ו-16-‏18. שיטת מונטסורי לא נרשמה כסימן מסחר וארגונים חינוכיים רבים טוענים לשימוש בה. משכך, קיים מגוון של שיטות ההכשרה למורים ובתי ספר על פי הפרשנויות השונות לשיטה.

ילדים שלמדו בשיטת מונטסורי הגיעו להישגים גבוהים מהממוצע^[1] אם כי לא הוכחה סיבתיות (כלומר ייתכן שישנן סיבות אחרות להצלחתם של ילדים אלו). ^[2]

עקרונות השיטה

שיטת מונטסורי דוגלת בצמצום פעילות קולקטיבית ומתרכזת בפעילות אינדיבידואלית, על ידי טיפול פדגוגי מתאים. בשיטה זו עובדים עם כל ילד בנפרד, ומתאימים לו את דרכי ההוראה והאמצעים הנחוצים לו. על המורה לצפות בילד כדי לגלות במה הוא מתעניין ומה מעסיק אותו, וכך להתאים לו את הסביבה החינוכית‏^[3]‏^[4]. השיטה מקנה לתלמיד יכולת עצמית, ובכך כל ילד משמש מעין מרכז עצמי ללמידה. הילד הוא לומד פעיל ובשל כך תפקיד המורה מצטמצם‏^[5]‏^[3]‏^[4].

בנוסף, השיטה מעניקה לילד חופש שמאפשר לו לסגל משמעת פנימית, להתפתח ולגדול, ומדרבנת אותו לשאוף בהתמדה למטרות שהציב לעצמו במסגרת של זמן קבוע‏^[5]‏^[3].

התלמיד אמור לסיים בזמן קצר יותר מקצועות קלים יותר, ומתמסר למקצועות בהם קיים קושי כלשהו‏^[5].